פסק-דין בתיק ע"פ 3436/05

השופט ס' ג'ובראן:

כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי לנוער בירושלים כתב אישום מתוקן, הכולל שני אישומים, המייחסים לו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ועבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246 לחוק העונשין.

בהתאם לנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 8.10.2003 מסר אדם בשם שלום ושדי (להלן: שלום) הודעה במשטרה בה נקב בשמו של המערער כמי שתקף נער בעת ששהה בחנות לממכר פלאפל, בשכונת גילה בירושלים, שבבעלותו של שלום (להלן: החנות). בעקבות אירוע זה הוגש כתב אישום לבית המשפט לנוער בירושלים כנגד המערער (ת"פ 1250/03), ובו אחד מעדי התביעה הוא שלום (להלן: המשפט בבית-המשפט לנוער).

על-פי הנטען בכתב האישום, במועדים שאינם ידועים במדויק למשיבה, בהזדמנויות שונות במהלך חמשת החודשים שקדמו להגשת כתב אישום זה, נהג המערער לפקוד את חנותו של שלום ולדרוש ממנו סכום כסף בסך 1,500$ "כפיצוי" על כך שמסר את שמו של המערער למשטרה ו"כפיצוי" על הכסף שנאלץ המערער לשלם לעורך דינו (להלן: סכום הכסף). בהגיעו לחנות, נהג המערער לאיים על שלום באומרו ביטויים, כגון: "אם לא תשלם אתה תפגע חזק שלא תוכל להתלונן". באחת מפעמים אלו הגיע המערער לחנות כשבאמתחתו סכין ודרש משלום את סכום הכסף האמור, בעודו מניח את אחת מאצבעותיו על פניו של שלום, דוחף את פניו וסוטר לו. בכך נטען בכתב האישום, עבר המערער עבירה של סחיטה באיומים.

ביום 9.5.2004, בשעה שאיננה ידועה במדויק למשיבה, הגיע המערער לחנות ודרש משלום להעיד ולומר בדיון הקרוב בבית-המשפט לנוער, כי מסר את הודעתו במשטרה על רקע סכסוך ביניהם וכי עשה כן מתוך כוונה להתנקם במערער. בכך נטען, עבר המערער עבירה של הדחה בעדות. בעקבות איומי המערער המתוארים לעיל, הסכים שלום לשלם למערער את סכום הכסף והשניים קבעו להיפגש בחנות ביום 13.5.2004.

ביום שנקבע, סמוך לשעה 17:00, הגיע המערער - מזוין בסכין - לחנות, שם נכחו אותה עת שלום ושני חבריו, האחים רוני ואסף ראובני (להלן: רוני ואסף, בהתאמה). בשלב מסוים התפתח עימות בין המערער לרוני ואסף, במהלכו סטר המערער לרוני. מיד לאחר מכן שלף המערער את סכינו ודקר את רוני שתי דקירות בידו השמאלית (להלן: האירוע הראשון).

בעקבות הדקירה, אושפז רוני בבית-חולים למשך כשבוע ונאלץ לעבור מספר ניתוחים בידו.

על-פי הנטען באישום השני בכתב האישום, ביום 16.5.2004, סמוך לשעה 14:00, הגיע המערער לחנותו של שלום, בעודו מזוין שנית בסכין. המערער אמר לשלום "אתה מת" והשליך לעברו כלי מתכת שהיה מונח על הדלפק בחנות. מיד לאחר מכן הכה המערער באגרופיו על דלפק החנות וצעק לעבר שלום "אני רוצח אותך, אתה מת". בשלב זה שלף המערער את סכינו ודרש משלום לצאת עמו אל מחוץ לחנות. שלום יצא מהחנות בעודו נוטל עמו מוט ברזל מכיסא שבור שהיה בחנות (להלן: המוט). מחוץ לחנות החל המערער לתקוף את שלום באמצעות הסכין שבידו. שלום הגן על עצמו באמצעות המוט ואף הכה את המערער בידו ובראשו, כאשר המערער דוקר אותו שלוש דקירות - בכתפו, בידו ובצווארו. מיד לאחר מכן נמלט המערער מזירת האירוע (להלן: האירוע השני).

כתוצאה מהדקירות נגרמו לשלום חתכים בכתפו השמאלית - חתך מלפנים באורך כ-3 ס"מ וחתך מאחור שהגיע עד לשריר. כמו-כן, נגרם לשלום חתך עמוק באורך של כ-5 ס"מ אשר חתך את הגיד במרפק שמאל וכן חתך בצוואר באורך של כ-3 ס"מ. בעקבות הדקירות אושפז שלום בבית-חולים למשך 3 ימים.

בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות המיוחסות לו בשני האישומים, בטענו טענת אליבי לגבי האישום הראשון וטענה להגנה עצמית לגבי האישום השני. לטענת המערער, ביום האירוע הראשון, דהיינו ביום 13.5.2004, היה באתר בנייה של אביו בתל-אביב ומשם חזר לביתו. לגבי האירוע השני, טוען המערער, כי שלום הכה אותו במוט ועל-כן נאלץ להגן על עצמו באמצעות הסכין.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

 בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) הרשיע את המערער בשתי עבירות של תקיפה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, בצירוף עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין ולא בעבירה של תקיפה בכוונה מחמירה, שכן קבע, כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירה זו. כן הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה של סחיטה באיומים ובעבירה של הדחה בעדות. בעקבות ההרשעה גזר בית-המשפט על המערער עונש של 28 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מיום שחרורו ותשלום פיצוי לשלום בסך 5,000 ש"ח ולרוני בסך 4,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על עדותם של עדי המשיבה, יחד עם ראיות נוספות שהוצגו בפניו. בין אלו העידו חוקר המשטרה, סמ"ר ראמז שהין, אשר העיד, כי גבה את הודעותיו של שלום ונפגש עם אימו, אשר מסרה לו, שבנה מאוד מפחד ואינו רוצה לחזור לביתו. כן העיד חוקר המשטרה שלומי בן דור, אשר התלווה לחוקר שהין בעת גביית הודעותיו של שלום בבית החולים ואשר העיד, כי ניסה לגבות עדות בבית-החולים מבחור בשם דוד מזרחי, שלטענתו נכח במקום האירוע ואולם סירב למסור עדות בשל חששו מהמערער וממשפחתו. עוד העיד החוקר שלומי בן דוד, כי גבה הודעה מאסף ברכב, שכן חשש שלא יבוא לתחנת המשטרה. בנוסף לחוקרי המשטרה העידו האחים אסף ורוני. אסף, שהינו חברו של שלום, העיד, כי שמע ריב וצעקות בחנות וכי אחיו נדקר על-ידי אדם אותו איננו מכיר. עוד העיד העד ברק בנימין, אשר העיד, לגבי האירוע השני, כי ביום 16.5.2004 נכנס המערער בריצה לחנות ה"פיצוציה" בה עבד (להלן: הפיצוציה) וכי ראה מעל גבת המערער פצע, שריטה בלחיו ופצעים בראשו. העד העיד, כי המערער ביקש מגבת לנגב את הדם ולא ענה על שאלתו "מה קרה?". עוד העיד, כי המערער ביקש להזמין מונית ולא אמר לאן.

עם זאת, העד המרכזי של המשיבה - שלום - עלה אמנם על דוכן העדים, אולם סירב לספר את שאירע. על-כן, הגישה המשיבה את הודעותיו במשטרה, מיום 16.5.2004 ומיום 18.5.2004 (להלן: ההודעות), במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בית-המשפט קבע, כי התמלאו דרישות סעיף 10א(א) לפקודת הראיות - אשר חל במקרה זה לאור ההלכה בעניינו של "העד השותק" (ראו דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוג'האד חג' יחיא, פ"ד מז (3) 661) - דהיינו, הוכחת מתן האמרה ומתן הזדמנות לצדדים לחקור את העד. עוד קבע בית המשפט, כי ישנן ראיות לכך, שהעדים פחדו להעיד בעניינו של המערער, כך שמתקיימות בעניין גם דרישותיו של סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. על כן, קיבל בית-המשפט את ההודעות כראיות לאמיתות תוכנן, בין לפי סעיף 10א(א) ובין לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוא מעדיף את הודעותיו של שלום, שנגבו מחוץ לבית-המשפט, על פני עדותו, לאור מכלול הראיות שהובאו בפניו ולאור עדויות יתר העדים. בית-המשפט קבע, כי מכלול העדויות קושר את המערער לאירוע, חרף ההסתייגות שיש בהן לגבי זהות האדם הנושא את השם אותו ציינו העדים כמבצע העבירות, הוא שמו של המערער.

כראיות לחיזוק ההודעות, התבסס בית-המשפט המחוזי על עדותם של אסף ורוני, אשר אישרו את התרחשויות האירוע הראשון, פרט לזהות הדוקר; על עדותו של הבלש דוד ויצמן על כך ששלום סירב תחילה להזכיר את שמו של המערער ולאחר מכן לחש את שמו על אוזנו; על התעודות הרפואיות שהוגשו ועל התנהגותו של המערער - העובדה שלאחר האירוע השני, חרף שהוא פצוע בעצמו, חזר המערער לביתו, לא פנה לטיפול רפואי ולא התלונן במשטרה על תקיפתו; סירובו ליתן הסברים בחקירתו הראשונה במשטרה ושקריו של המערער בהודעתו השנייה, שקרים בהם הודה בעדותו.

בית-המשפט דחה את טענת האליבי של המערער, לפיה היה בעת האירוע הראשון בתל-אביב, באתר בנייה של אביו, משם חזר לביתו. בית-המשפט קבע, כי עדותו של העד ג'אברין ע-זאדין (להלן: ג'אברין), אשר מועסק באתר הבנייה, עליה מתבססת טענת המערער, ניתנה מתוך עניין לעזור למערער ואף לפי עדות זו אין כל מניעה לכך, שהמערער שהה בירושלים בעת האירוע, שכן העד מסר בהודעתו במשטרה כי לא ראה את המערער אחרי השעה 13:30. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי יש משום כך, שטענת האליבי הועלתה רק בחקירתו השנייה של המערער במשטרה, משום החלשת טענתו.

עם זאת, בית-המשפט קבע, כי מכיוון שסכסוכו של המערער היה עם שלום, בעוד שדקר את רוני, אותו לא הכיר ולא הייתה לו סיבה לרצות לפגוע בו באורח אנוש או לגרום לו לנכות, הרי שלא הוכחה כוונה מיוחדת שהייתה למערער לפגוע ברוני, כפי הנדרש לשם הרשעה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. על-כן, הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בלבד.

לאור קבלתו את הודעותיו של שלום ואת עדותם של רוני ואסף, המחזקות הודעות אלו, קבע בית-המשפט, כי הוכחו גם יסודותיהן של עבירות הסחיטה באיומים וההדחה בעדות. לעניין עבירת הסחיטה באיומים, בית-המשפט קבע, כי איומיו של המערער היו אפקטיביים הן במובנם האובייקטיבי והן מבחינת השפעתם על שלום. לגבי העבירה של הדחה בעדות, קבע בית המשפט, כי הוכחה התקיימותם הן של יסודותיה העובדתיים והן של כוונתו הפלילית של המערער להניע את שלום לשנות את הודעתו בבית המשפט לנוער.

בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענתו של המערער, לפיה דקירתו את שלום באירוע השני היוותה התגוננות עצמית ונבעה מתקיפתו של שלום את המערער על-ידי מוט הברזל. בית-המשפט קבע, כי המערער לא נקלע למצב בו נאלץ לתקוף את שלום שלא מרצונו, אלא הוביל הוא עצמו לתגרה בצורה מכוונת וכי המערער לא העלה ספק קל שבקלים, ששלום תקף אותו באופן שהוא נאלץ להשתמש בכח ובסכין על-מנת להתגונן.